אווזי שכונת התקווה (1997) ניהול מסעדות בע"מ ואח' נ' מיכאלי

פסק דין

לפניי ערעור שהגישו המערערות על החלטתו של כב' רשם ההוצל"פ אבי כהן מיום 21.2.10, לפיה נדחתה בקשת המערערות – החייבות בטענת "פרעתי", לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל , התשכ"ז – 1976 (להלן: "החוק").

בהתאם להחלטתי מיום 8.4.10, הוגשו עיקרי טיעון וסיכום טענות בכתב מטעם הצדדים.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות המפורטים, הכוללים נספחים רבים, אשר הוגשו מטעם הצדדים, מצאתי כי החלטת הרשם הנכבד בדין יסודה ולפיכך דינו של הערעור להידחות.

החלטתו של הרשם הנכבד ניתנה לאחר שהוגשו בפניו טיעוני הצדדים בכתב לרבות סיכומים בכתב ולאחר שהתקיים לפניו דיון בבקשה מעמד הצדדים.

החלטת הרשם המלומד הינה מפורטת ומנומקת כדבעי, וכוללת בחובה את כל האסמכתאות הרלבנטיות בסוגיה זו של סמכותו של הרשם בביצועו של פסק דין שניתן על פי הסכם פשרה.

החלטת הרשם מבוססת רובה ככולה על טיעונים משפטיים ולא מצאתי כי היה מקום להגשת ערעור בהיקף כזה, כפי זה שהוגש על ידי המערערות.

במסגרת ערעורן מבקשות המערערות לטעון ולכוון לפסקי הדין שקבעו את סמכותו של רשם ההוצל"פ לקבוע, בתחומיה של טענת "פרעתי", כי פסק דין שניתן על פי הסכם פשרה לא יבוצע בגלל שינוי נסיבות מהותי שחל אחרי נתינתו. ואולם, לאחר שעיינתי בטיעוני המערערות , לרבות באסמכתאות אליהן הפנו, לא מצאתי כל דמיון בין אותם המקרים בהם נקבע כי חל שינוי נסיבות מהותי באופן שהצדיק סטייה מהוראות הסכם הפשרה , לבין המקרה שלפניי. יוזכר כי הפסיקה קבעה בעניין זה כי מדובר רק במקרים יוצאי דופן שבהם תחושת הצדק היא שאין לאפשר ביצוע פסה"ד לאור שינוי נסיבות מהותי שהתרחש לאחר מתן פס"ד.

אוסיף לציין כי שינוי הנסיבות עליו מצביעות המערערות בסעיף 42 לכתב הערעור הינו, כי איתן ענו חדל מלהחזיק בנכס או להפעיל בנכס כל מסעדה החל משנת 2005, וכן עצם הרשעתו של איתן ענו בפלילים שכן לדידן: "לא ניתן עוד לצפות לכך שהמערערות יאפשרו לעבריין מורשע לעשות שימוש בשם המסחרי שבבעלות המערערות דבר שיגרום להן לנזקים תדמיתיים עצומים..." .

אודה ואתוודה כי מלבד העובדה שהתניות האמורות, לא בא זכרן במסגרת הסכם הפשרה, הרי שהטענה בדבר הנזקים התדמיתיים , כלל אינה נהירה לי שעה שאין חולק כי איתן כלל אינו עושה עוד שימוש בשם המסחרי "אווזי" ומשכך המערערות נדרשות לבצע התשלום החודשי על פי הוראת 2(א) להסכם.

כל בקשתן של המערערות (על אף שהדברים נפרסו על גבי כתב טענות שאורכו כאורך הגלות) , הינה כי הרשם הנכבד יקרא לתוך הסכם הגישור, אשר קיבל כאמור תוקף של פסק דין, תנאים והחרגות אשר לא נקבעו בו. המערערות מבקשות כיום ליתן פרשנות להסכם הפשרה בשל התקיימותן של נסיבות חיצוניות, אשר הרלבנטיות שלהן לתוקף ההסכם מוטלת בספק – ומכל מקום היא אינה עולה מההסכם כלשונו וככתבו. הדברים עולים בבירור מהטענות המועלות בכתב הערעור.(ראה למשל סעיפים 44-45 לכתב הערעור שם מלינות המערערות על הפרשנות הדווקנית בה נהג הרשם הנכבד בפרשנות הסכם הפשרה). המערערות אף מרחיקות לכת ומבקשות כי הרשם הנכבד יתחקה אחר אותו רציונאל (שנותר במוחם של הצדדים) ,אשר עמד מאחורי קביעת התשלום החודשי לאיתן במקרה בו הוא לא יעשה שימוש בשם המסחרי "אווזי", ואשר לא הובא לידי ביטוי בין הוראות ההסכם.

החלופה שנקבעה בהסכם הפשרה (סעיף 2(א)), הקובעת את התשלום החודשי, אינה מתנה את התשלום בסך 1,000$+ מע"מ, אלא בתנאי אחד ולפיו לא תפעל מסעדה במקום תחת השם "אווזי". מאחר ואין מחלוקת בין הצדדים כי תנאי זה מתקיים, כל ניסיון מצד המערערות להוסיף תנאים נוספים שלא נקבעו בהסכם אינו מצוי בתחום סמכותו של הרשם הנכבד. הצדדים עצמם לא קבעו במסגרת ההסכם התנאים בהם תפקע זכותו של איתן לקבל התשלום החודשי ואין להם להלין על הרשם הנכבד אשר קבע כי אין בסמכותו לעשות כן.

אינני רואה מקום לחזור ולצטט את ההלכות בדבר סמכותו של רשם ההוצל"פ בביצועו של פסק הדין ודי אם אחזור ואפנה לאסמכתאות שצוטטו על ידי הרשם הנכבד בהחלטתו.

כידוע, רשם ההוצל"פ איננו מוסמך להורות על בטלותו של פסק הדין, ואם צד כלשהוא מעוניין בביטול פסק הדין, עליו לפנות אל בית המשפט המוסמך בעתירה מתאימה:

"העיקרון הבסיסי הוא כי הרשם חייב לבצע את פסק הדין ככתבו וכלשונו, ואין לו כל שיקול דעת בעניין זה. עיקרון זה חל גם על פסק דין שניתן על פי הסכם פשרה והרשם איננו רשאי "לתקן" את אשר עיוות בית המשפט בפוסקו את הדין, ואין הוא רשאי למלא את החסר בפסק הדין גם אם חסר בו פרט מסוים. הוראות ותניות שבהסכם פשרה או בהסכם שניתן לו תוקף של פסק דין , יש להוציא לפועל כלשונן.."

(ראה בספרו של ד' בר אופיר, "הוצאה לפועל הליכים והלכות", מהדורה שביעית בעמ' 292 והאסמכתאות שם).

בהתאם לאמור, יש לדחות כל ניסיון של המערערות לקרוא ולהוסיף להסכם הפשרה תניות והוראות הנובעות מהסכם השימוש לפיו התקשר איתן בעבר עם יהודה אווזי.

אוסיף לציין כי ניסיונן של המערערות לטעון כי הסכם הגישור ופסק הדין אשר נתן לו תוקף אינם חד הם – אין בו ממש ובדין נדחה על ידי הרשם הנכבד.

צדק הרשם הנכבד בקובעו כי כל הטענות שהעלו המערערות בקשר עם תוקפה של המחאת הזכות שניתנה למשיבה, אין מקומן להתברר בפניו. יוזכר כי מסמכי המחאת הזכות הינם מסמכים חיצוניים לפס"ד ואף נוצרו אחריו. עוד אוסיף כי הסכם הפשרה אינו כולל בחובו הוראה המגבילה עבירותו וכן אינו כולל כל התייחסות לאפשרות של המחאת הזכות על ידי איתן לאחר. ככל שמבקשות המערערות לטעון לתוקפה של זו יתכבדו ויפנו לבית המשפט המוסמך בתביעה מתאימה למתן סעד הצהרתי.

אשר על כן ובהתאם לכל האמור לעיל, בדין דחה הרשם בקשתן של המערערות לסגירת התיק בטענת פרעתי.